שנת 2007 הייתה מצוינת לקולנוע הישראלי והמשיכה במגמת ההתחזקות שלו שהגיעה לשיא של ממש כאשר שני סרטים מצוינים התחרו ראש בראש על הזכות להתמודד בפרס האוסקר- ביקור התזמורת של ערן קולרין הנהדר שזכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן והפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים בחו"ל בכל הזמנים ומולו "בופור" של יוסי סידר שזכה בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין. פתאום הגיעו לנו צרות טובות- חברי האקדמיה התקשו להחליט איזה סרט לשלוח ולבסוף שלחו את בופור שהיה הראשון בגל של סרטים ישראלים שהצליחו להשתחל לרשימה הקצרה לאוסקר ולעורר עניין ואף לגרוף פרסים ולא מעט רווחים.
בין כל הסרטים הללו נחבא אל הכלים אחד הסרטים היפים והמרגשים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים. מדובר בסרט "חופשת קיץ" של במאי אלמוני וכמעט חסר ניסיון בקולנוע בשם דוד וולך. וולך, לפי הראיונות איתו, הוא חרדי לשעבר שלמד בישיבה וחזר בשאלה, ומאז הוא חש סלידה גדולה לעולם הדת. דווקא האיבה הזאת באה לידי ביטוי באופן הפיוטי ביותר ובין השורות, כאשר דמותו הדמונית למדי של האב המגולם ע"י אסי דיין מתנהגת כסוציופט שונא אדם המוכן להקריב את בנו אפילו לטובת השבת. מוטיב חוזר בסרט הוא "מותר האדם מן הבהמה?" ותשובתו הניצחית של וולך היא "כן, הבהמה טובה יותר, היא לא תקריב את בנה בשום תנאי"
(ספויילרים לרוב)
העלילה עוקבת אחר מנחמק'ה, ילד חרדי-ליטאי הסקרן לסביבתו. הוא נוסע לחופשה בים המלח, ואז קורא האסון הגדול . מנחם טובע בים ואביו העסוק בתפילות המוניות לא מצליח למנוע את מותו. סצנת הסיום חזקה כל כך עד שנשארה איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה. בסצנה אנו רואים את אשתו של הרב לאחר מות בנה היחידי מנחמקה (סמל לעקדת יצחק?) הרב עסוק בתפילות בבית הכנסת אך עושה רושם שהוא שבור פיזית ונפשית ואיננו מסוגל להתמודד עם הטרגדיה. האם, בכעס נוראי מתחילה לזרוק ספרי תורה מהקומה השנייה בבית הכנסת. האב לא מתנגד והוא נותר חשוף ופגיע כשהספרים הכבדים נופלים עליו.
אין בסרט הזה הרבה עלילה, אין כמעט דיאלוגים, אין התפתחות של דמויות . יש בו התבוננות שקטה על חברה לא מוכרת, כאילו היו חיות בסרט של נאשיונל גיאוגרפיק. זוהי סצנה קסומה שבה כל העקרונות האנטי דתיים באים לידי התגלמות אך באותו הזמן הדמויות (במיוחד הרב) הופכות מדמויות שטוחות של ייצוג לדמויות בשר ודם.
לא מצאתי את הסצנה הזאת אבל יש לי טריילר, ממליץ למי שיכול לראות את הסרט הנהדר הזה שלא זכה לחשיפה מספקת בזמנו:
http://www.moviestrailer.org/my-father-my-lord-movie-trailer.html
בין כל הסרטים הללו נחבא אל הכלים אחד הסרטים היפים והמרגשים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים. מדובר בסרט "חופשת קיץ" של במאי אלמוני וכמעט חסר ניסיון בקולנוע בשם דוד וולך. וולך, לפי הראיונות איתו, הוא חרדי לשעבר שלמד בישיבה וחזר בשאלה, ומאז הוא חש סלידה גדולה לעולם הדת. דווקא האיבה הזאת באה לידי ביטוי באופן הפיוטי ביותר ובין השורות, כאשר דמותו הדמונית למדי של האב המגולם ע"י אסי דיין מתנהגת כסוציופט שונא אדם המוכן להקריב את בנו אפילו לטובת השבת. מוטיב חוזר בסרט הוא "מותר האדם מן הבהמה?" ותשובתו הניצחית של וולך היא "כן, הבהמה טובה יותר, היא לא תקריב את בנה בשום תנאי"
(ספויילרים לרוב)
העלילה עוקבת אחר מנחמק'ה, ילד חרדי-ליטאי הסקרן לסביבתו. הוא נוסע לחופשה בים המלח, ואז קורא האסון הגדול . מנחם טובע בים ואביו העסוק בתפילות המוניות לא מצליח למנוע את מותו. סצנת הסיום חזקה כל כך עד שנשארה איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה. בסצנה אנו רואים את אשתו של הרב לאחר מות בנה היחידי מנחמקה (סמל לעקדת יצחק?) הרב עסוק בתפילות בבית הכנסת אך עושה רושם שהוא שבור פיזית ונפשית ואיננו מסוגל להתמודד עם הטרגדיה. האם, בכעס נוראי מתחילה לזרוק ספרי תורה מהקומה השנייה בבית הכנסת. האב לא מתנגד והוא נותר חשוף ופגיע כשהספרים הכבדים נופלים עליו.
אין בסרט הזה הרבה עלילה, אין כמעט דיאלוגים, אין התפתחות של דמויות . יש בו התבוננות שקטה על חברה לא מוכרת, כאילו היו חיות בסרט של נאשיונל גיאוגרפיק. זוהי סצנה קסומה שבה כל העקרונות האנטי דתיים באים לידי התגלמות אך באותו הזמן הדמויות (במיוחד הרב) הופכות מדמויות שטוחות של ייצוג לדמויות בשר ודם.
לא מצאתי את הסצנה הזאת אבל יש לי טריילר, ממליץ למי שיכול לראות את הסרט הנהדר הזה שלא זכה לחשיפה מספקת בזמנו:
http://www.moviestrailer.org/my-father-my-lord-movie-trailer.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה