פריץ החתול- סצנת מותו של דיוק העורב

הרבה אנשים ראו את "פריץ החתול" כסרט זול, פרובוקטיבי, שלא נאמר פורנוגרפיה לשמה ויתכן והוא באמת כזה. אבל כמו יצירות אחרות, התבוננות עמוקה בסרט המופלא הזה מגלה שהוא הרבה יותר מזה. הסרט שיצא ב1972 היה סרט האנימציה הראשון שדורג כסרט X כלומר אסור לבני 18 ומעלה, דבר שלא רק שלא הזיק לו בקופות, אלא הועיל לו. בזמנו נחשב הסרט כסרט העצמאי המצליח בכל הזמנים ביחס להשקעה הנמוכה בו, והוא סלל את דרכם של סרטי האנימציה למבוגרים שפרחו לזמן קצר בשנות ה70 וה80. הסרט מבוסס על חוברות הקומיקס של אחד מהמאיירים החשובים בכל הזמנים רוברט קראמב, הוא כשלעצמו התנגד לסרט וראה בו סטייה מוחלטת (תרתי משמע) מהקו העלילתי השמרני יחסית, וקבע כי מדובר ב"זבל הוליוודי לשמו". אני לא יודע בקשר לקראמב, אבל מבחינתי מדובר באחד הסרטים החזקים והמרגשים שראיתי, שילוב מופלא בין ויזואליה מרהיבה, דמויות מעוררות הזדהות ורוח של חופש ואנרכיזם אמתי שקשה לשחזר. הסרט, בבימויו של האנימטור האגדי ראלף באקשי (שנולד בחיפה, לא אחרת) מגולל את סיפורו של פריץ, חתול היפי החי בשלהי הסיקסטיז ומבלה את רוב ימיו בניסיונות חיזור, סקס פרוע, סמים מסיבות וכל דבר אחר המעורר את סקרנותו. כצפוי הסרט מלא בכל הסצנות שהוזכרו למעלה,אולם בכל סצנה שכזאת יש טוויסט ההופך את הקערה על פיה וגורם לנו להרהר. זהו בהחלט לא סרט פורנו- אקספלויטשיין רגיל , ומבחינתי לפחות סצנות הסקס הקשות נועדו להעביר מסר כלשהו והם לא העניין המרכזי כפי שנהוג בסרטי פורנו אחרים. דוגמה לכך ניתן לראות בתחילת הסרט. פריץ מחליט לחזר אחר מספר חתלתולות ניו יורקיות הנכרכות אחר עורב שחור בסצנה לעגנית למדי על ההתחנפות הצבועה והמתחסדת של בנות ניו יורק הלבנות אחר כל מה שנראה להם שונה ומיוחד. פריץ מבין שאין לו סיכוי איתן ומחליט לשנות טקטיקה, הוא פורץ בבכי על מר גורלו ומיד מושך את תשומת ליבן של הנערות . הסצנה מתפתחת לאורגיה המונית באמבטיה הכוללת עישון סמים וחמור מסכן אחד (או אולי זאת לטאה?) המתוסכל מכך שהוא "לא הגיע לשם" בהתייחס לאותו מקום קסום אליו מגיעים לאחר עישון סמים/מדיטציה/וויפסנה/כל דבר רוחניקי אחר. המסיבה נקטעת כאשר חבורה של שוטרים/חזירים מתפרצת לחדר ומפוצצת את המסיבה, עניין המסתיים בלא פחות מבית כנסת בו חוגגים הרבנים-נשרים את הסכם הפסקת האש במלחמת ששת הימים. תראו כמה התרחשויות, כמה מטאפורות, כמה התייחסות לנושאים שונים בסצנה אחת המכילה ביקורת על תרבות הסמים והניו אייג' הניו יורקי בשנות ה60, הפוליטיקליות קורקט, אוזלת ידם של המשטרה ומה לא. זאת אולי אחד היתרונות הבולטים של אנימציה, היכולת לדחוס רפליקות רבות בזמן קצר, עניין מסובך ומורכב בקולנוע בשר ודם.
אבל לא זאת הסצנה שלשמה התכנסנו פה. הסצנה המדוברת מתחילה למעשה בשוט-ציור של עורב שחור הומלס המוטל על גשר ברוקלין, מכוסה בלכלוך, גזרי עיתונים ישנים, תמונה שלו עם קסדה ממלחמת וייאטנם וחולצה של "הפנתרים השחורים" ניגוד מופלא כל כך שקיים רק באמריקה, ובקבוק אלכוהולי זרוק לידו. מכאן אנו עוברים לגיבור הראשי שלנו, פריץ. הוא עזב את אוניברסיטת ניו יורק לאחר שמאס בחיים הסטודנטיאלים הריקנים שבהם "אנשים אינטלקטואלים עושים דה-אינטלקטואליזציה לאחרים רק כדי להשפיל אותם" ושורף את חדרו בקמפוס. הוא מגיע לדאון טאון ניו יורק שם הוא פוגש את דיוק העורב השחור. דיוק הוא אמן ביליארד שאין שני לו.כמו כל שחור טוב, תפקידו הוא "לסדר" את פריץ עם מנת סם זולה. אבל לכל דבר יש מחיר, ופריץ מסתבך עם עורבת שחורה חרמנית במיוחד. לאחר סצנת סקס הזויה למדי פריץ מחרחר מהפכה ללא סיבה מיוחדת, וגורם למהומות ברובע השחור המנומנם עד כה, מהומות היוצאות מכלל שליטה ומובילות להתערבות השוטרים החזירים. המהומות הופכות למרחץ דמים של ממש שבסופו דיוק מוצא את מותו. ואיזה מוות מרשים זה. בשורה של שוטים מרהיבים, דיוק נורה בחזהו ונופל שדוד על רצפת הגטו המטונף כשהוא חסר חיים. עוד גדולה של האנימציה היא היכולת להשתמש במטפורות בצורה מתוחכמת ויצירתית מבלי שתגלוש לאיזורים קיטשים,שחוקים, הזויים מדי או לא מובנים כפי שמקובל בקולנוע הרגיל. העובדה כי מדובר בעולם שכולו בדייה, שכולו אינדקטואליות של המציאות ולא המציאות עצמה, מאפשרת חופש יצירתי כמעט בלתי מוגבל בו החוזה הבלתי כתוב בין הצופה לבמאי הוא פרוץ לחלוטין, כמעט איננו קיים.ובסצנה זאת באקשי פורע את האשראי בצורה המשכנעת ביותר שהוא אפשר. כל תיאור מילולי של הסצנה הזאת יחטא ויחטיא, על כן אני ממליץ לכם פשוט לצפות בה ובשאר הסרט הזה שהוא זמין במלואו (מחולק לפרקים) ביוטיוב, אם כי אני מעדיף מסך קולנוע שקולט את שלל הצבעים והקולות שלו:

http://www.youtube.com/watch?v=RyI1cXHXnlE&feature=relmfu

"ג'רמי" פרל ג'ם

הפעם בחרתי בבחירה קצת יוצאת דופן, בסצנה מקליפ. אבל לא סתם קליפ, אחד הקליפים היפים, המזעזעים והמטרידים שהעובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי מטרידה אף יותר. למרות אורכם הקצרצר חלק מהקליפים שנוצרו במהלך השנים יכולים להחשב בחלט כיצירות קולנועיות רבות משקל, מרתקות ומרשימות. אחרי הכל מדובר בפיסות קצרות של יצירה דחוסה שמלווה לה גם קטע מוזיקלי. במהלך השנים העסק השתכלל ובשנות ה90 הקליפים הגיעו לדרגה של אומנות של ממש. כיום מעמדו של הקליפ התדרדר במשהו, למרות שניתן למנות מספר במאים חשובים שהחלו את דרכם בשנות ה90 ותחילת ה2000 כבמאי קליפים פורצי דרך והפכו לבמאים חשובים ונערצים כגון ספייק ג'ונס ומישל גונדרי.
הקליפ של "ג'רמי" בוים ע"י מארק פלינגטון, במאי קליפים נחשב שבניגוד לג'ונס וגונדרי לא מימש את הפוטנציאל שלו למרות העתיד המזהיר שניבאו לו. השיר הלקוח מאלבום הבכורה של פרל ג'ם "10" מבוסס על סיפור אמיתי, על ילד קצת מוזר ואאוטסיידר בשם ג'רמי דל שהתנהגותו הוגדרו כ"עצובה" על ידי מוריו. לאחר שהתבקש להביא פתק איחור מהמנהל הוא ביצע התאבדות מול כיתתו. שירים על טבח בבית ספר אינם דבר נדיר במיוחד, זכור למשל שירם של בומטאון רטס I DON'T LIKE MONDAYS על נערה שביצעה טבח בבית הספר שלה משום ש"לא אהבה ימי שני"
מקרי רצח אחרים בארה"ב כגון הטבח הידוע בבית הספר בקולומביין או הטבח בווירג'יניה טק זכו להתייחסויות שונות בתרבות הפופולרית, אבל דווקא סיפור זה, המתאר התאבדות ולא רצח של חפים מפשע, הוא אחד המקרים  המעניינים 5  ביותר של ייצוג מקרי אלימות בקולנוע. מה שמעניין עוד יותר הוא האופן בו הצנזורה התערבה וקבעה כללים חדשים, מקרה שזכה לתהודה גדולה בזמנו ועד היום משמש כדוגמה להתערבות בוטה של צנזורה הפועלת נגד עצמה. המקרה הוא כזה- הקליפ המקורי הכיל סצנה שבה ג'רמי דוחף אקדח לפיו ומתאבד ביריה בעוד שאר חבריו לכיתה מביטים בו המומים. MTV החליט לצנזר את השוט הזה ובמקומו נראה גרמי מביט לכיתה כאשר השוט הבא מציג את ילדי הכיתה קפואים וטיפות דם ניתזות עליהם. הגרסה החדשה למעשה יצרה קונוטציה אצל רוב הצופים כאילו ג'רמי הרג את כל בני כיתתו, ואלו שלא הכירו את הסיפור מאחורי השיר או שלא ממש הקשיבו למילים יכלו להאמין כי כך באמת היה. הקליפ השערורייתי הזה הורד במהרה מהערוץ וכמעט ולא הוקרן, במיוחד לאחר הטבח בקולומביין ב1999. באותה שנה הוא זכה לתהודה גדולה ביותר ולדיון ארוך ומקיף על גבולות המדיה וכדומה ובאופן סימבולי אותה תחנה שצינזרה אותו גם העניקה לו 4 פרסים בטקס פרסי הMTV, כולל קליפ השנה.
קלישאה ידועה אומרת שבסרטי אימה הסצנה שאנחנו לא רואים היא המפחידה ביותר. בגלל זה "פסיכו"  ו"תינוקה של רוזמרי" הפכו לקלאסיקות אימה גדולות כל כך. היצ'קוק ופולנסקי ידעו זאת לפני כולם, לא צריך לראות את הרוצח, את המפלצת או אפילו את השטן עצמו כדי להפחיד את הצופים, התמונה שצרובה בדמיונם היא התמונה החזקה והמפחידה מכל, ואין לה מתחרים. גם ב"ג'רמי" אולי השוט שנמנע מאיתנו הוא החוליה החזקה ברצף הויזואלי שנפרש לפנינו. כשהוא הוחסר, התמונה השתנתה לחלוטין, אבל ביודענו על כך, אין לנו אפשרות שלא להרהר כיצד היה נראה אלו היה שם.
http://www.youtube.com/watch?v=MS91knuzoOA

"חופשת קיץ" (2007)

שנת 2007 הייתה מצוינת לקולנוע הישראלי והמשיכה במגמת ההתחזקות שלו שהגיעה לשיא של ממש כאשר שני סרטים מצוינים התחרו ראש בראש על הזכות להתמודד בפרס האוסקר- ביקור התזמורת של ערן קולרין הנהדר שזכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן והפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים בחו"ל בכל הזמנים ומולו "בופור" של יוסי סידר שזכה בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין. פתאום הגיעו לנו צרות טובות- חברי האקדמיה התקשו להחליט איזה סרט לשלוח ולבסוף שלחו את בופור שהיה הראשון בגל של סרטים ישראלים שהצליחו להשתחל לרשימה הקצרה לאוסקר ולעורר עניין ואף לגרוף פרסים ולא מעט רווחים.
בין כל הסרטים הללו נחבא אל הכלים אחד הסרטים היפים והמרגשים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים. מדובר בסרט "חופשת קיץ" של במאי אלמוני וכמעט חסר ניסיון בקולנוע בשם דוד וולך. וולך, לפי הראיונות איתו, הוא חרדי לשעבר שלמד בישיבה וחזר בשאלה, ומאז הוא חש סלידה גדולה לעולם הדת. דווקא האיבה הזאת באה לידי ביטוי באופן הפיוטי ביותר ובין השורות, כאשר דמותו הדמונית למדי של האב המגולם ע"י אסי דיין מתנהגת כסוציופט שונא אדם המוכן להקריב את בנו אפילו לטובת השבת. מוטיב חוזר בסרט הוא "מותר האדם מן הבהמה?" ותשובתו הניצחית של וולך היא "כן, הבהמה טובה יותר, היא לא תקריב את בנה בשום תנאי"
(ספויילרים לרוב)
העלילה עוקבת אחר מנחמק'ה, ילד חרדי-ליטאי הסקרן לסביבתו. הוא נוסע לחופשה בים המלח, ואז קורא האסון הגדול . מנחם טובע בים ואביו העסוק בתפילות המוניות לא מצליח למנוע את מותו. סצנת הסיום חזקה כל כך עד שנשארה איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה. בסצנה אנו רואים את אשתו של הרב לאחר מות בנה היחידי מנחמקה (סמל לעקדת יצחק?) הרב עסוק בתפילות בבית הכנסת אך עושה רושם שהוא שבור פיזית ונפשית ואיננו מסוגל להתמודד עם הטרגדיה. האם, בכעס נוראי מתחילה לזרוק ספרי תורה מהקומה השנייה בבית הכנסת. האב לא מתנגד והוא נותר חשוף ופגיע כשהספרים הכבדים נופלים עליו.
אין בסרט הזה הרבה עלילה, אין כמעט דיאלוגים, אין התפתחות של דמויות . יש בו התבוננות שקטה על חברה לא מוכרת, כאילו היו חיות בסרט של נאשיונל גיאוגרפיק. זוהי סצנה קסומה שבה כל העקרונות האנטי דתיים באים לידי התגלמות אך באותו הזמן הדמויות  (במיוחד הרב) הופכות מדמויות שטוחות של ייצוג לדמויות בשר ודם.
לא מצאתי את הסצנה הזאת אבל יש לי טריילר, ממליץ למי שיכול לראות את הסרט הנהדר הזה שלא זכה לחשיפה מספקת בזמנו:
http://www.moviestrailer.org/my-father-my-lord-movie-trailer.html

שובר שורות, סצנת הסיום בפרק 11, עונה 4, וולטר צוחק

נטלי דוברזן הגדירה את הסצנה הזאת כ"אחת הגדולות בתולדות הטלוויזה" משום שהיא "התנקזות של כל מה שהיינו עדים לו עד היום לכדי נקודה אחת ממנה משוגר אגרוף לבטן" , לא יכולתי להגדיר זאת טוב יותר. הסצנה המופלאה בסדרת המופת הזאת עושה זאת בדיוק רב ובתזמון מושלם. מבחינתי זוהי הסצנה האחרונה של הסדרה. מכאן הכל מתדרדר.
בחרתי הפעם בסצנה מסדרה, וסדרה די חדשה, אבל למרות הנחיתות היחסית של סדרות טלוויזיה ביכולת שלהם ליצור רגעים דרמטים (טוב נו, על מי אני עובד, מזמן זה כבר לא ככה) אין לי ספק בכלל שהסדרה הזאת והסצנה הזאת ספציפית יהפכו לקלאסיקה של ממש גם בעוד שנים רבות. נקודה על זמנית שבה סיפור עלילתי שהתבשל במשך 4 עונות, 12 פרקים לעונה (שכל אחד מהם אורך כשעה) לנקודת קליימקס ענקית מהחיים שפשוט מטיחה את האמת המטרידה והכואבת בבטנו הרכה של הצופה ההמום.
הרקע הוא כזה:(ספוג בספויילרים, הזהרו !) וולטר וויט הוא מורה לכימיה בתיכון מקומי באלברקרי ניו מקסיקו, אדם מן השורה (אולי  מכאן התרגום הקלוקל "שובר שורות" שם שהתרגום הראוי לו יהיה "יורד מהפסים") המגלה כי חלה בסרטן סופני.
במקום לדעוך לאטו לעבר המוות הבלתי נמנע מחליט וולטר לבחור בדרך אחרת. הוא חובר לתלמיד שלו לשעבר ג'סי פינקמן ומנצל את כישוריו ככימאי לשעבר ע"מ ליצור את הקריסטל מת' הטוב ביותר באמריקה. במהלך העונות השניים מסתבכים באין ספור תקריות ומוצאים עצמם לבסוף עובדים אצל הבוס הגדול של עסקי הסמים באיזור -אדם טכנוקרט וקר רוח, וגם פסיכופט לא קטן בשם גאס. סוף העונה הרביעית מוצאת את וולטר במבוי סתום- הוא מגלה כי גאס מתכנן לחסל אותו ברגע שיכשיר את בן בריתו פינקמן להחליף את מקומו כמייצר המת' העיקרי, כל נסיונותיו להפריד בין השניים עולים בתוהו, וניסיונות החיסול של גאס  מסתמנים כמשימה בלתי אפשרית. אופציית המילוט היחידה שלו היא כסף שהשאיר בצד ועו"ד מושחת בשם סול שהציע לו כאופצייה אחרונה בהחלט דרך מילוט סופית בצורת החלפת זהותו ורילוקיישן כנהוג בד"כ בתכנית להגנת עדים, רק שכאן מדובר בעסק יקר, יקר מאוד.
לאחר שגאס מאיים לא רק על חייו אלא על חיי אשתו וילדיו וולטר נמלט בריצת אמוק לביתו וניגש למחבוא הסודי במרתף ביתו שם החביא את צרור הכסף שאמור לקנות לו חופש אבסולוטי. אך לרוע מזלו הוא מגלו כי אשתו, השותפה לפשעיו, בזבזה חלק ניכר מהכסף כאשר נתנה אותו לבוס שלה לשעבר (איתו גם ניהלה רומן, אבל בואו לא נהיה קטנוניים ונהפוך את זה לטלנובלה, כי זה ממש לא). בנקודה זאת וולט נשבר. הוא שהצליח לצאת מכל מכשול אפשרי לאורך הסדרה, נתקל בקיר גבוה מדי, קיר שלא יוכל לטפס מעליו, לשבור אותו או אפילו לזחול מתחתיו. זוהי נקודה קריטית שבה לא נותר לו לוולט לצחוק בצחוק מתגלגל, צחוק שמתגלגל מייאוש לטירוף, מאכזבה להאשמה, צחוק של סוף הדרך. כל מנעד הרגשות האפשריים נעים בתוך הצחוק הנהדר הזה, תולדה של משחק משובח (בראיין קראנסטון, שחקן קומי בד"כ שנותן את תפקיד חייו ואף זכה בפרס האמי 3 פעמים רצוף על תפקיד זה) של תסריט נהדר שנבנה לאורך 4 עונות ומגיע לשיא, של בימוי מדויק ונכון (השוט בו המצלמה מביטה על וולטר כשהוא קבור בערימות כסף במרתף ביתו כגופה בקבר תיזכר לדורות) של עריכה ועיצוב פסקול ובעיקר של הקסם הזה, אותו חיבור מופלא ומדהים היוצר רגע קולנועי נדיר שבו השלם גדול מכל חלקיו.
למרבית אכזבתי "שובר שורות" לא נגמרה כאן. היא המשיכה לפרק סיום נוסף מדהים למדי אך שלא התעלה על הרגע הקסום הזה, וא"כ לעונת סיכום כפולה בינונית למדי שעל אף ששמרה על סטנדרטים גבוהים בהחלט לא הצליחה לשחזר את הישגי העונות הקודמות. בעונה האחרונה וולטר הוא לא "בצרה" הוא "הצרה" כפי שהיטיב להגדיר זאת בעצמו, הוא לא זה שמחכה למי שידפוק על הדלת, הוא זה שדופק עליה. המהפך הזה של איש משפחה הגון ומסור למפלצת של ממש מושלם בעונה 4 ולא נותר לנו אלא להתרפק על זכרונות העבר.
http://www.youtube.com/watch?v=cWfK5JyD2bA

סצנת הסיום של "הטוב הרע והמכוער"

שלום לכל המעריצים, וברוכים הבאים לבלוג חדש תחת בית היוצר של האנשים שהביאו לכם את "האלבומים ששינו את חיי", "הרהורים על סוף העשור" ו"הסרטים ששינו את חיי" ועכשיו- "הסצנות ששינו את חיי"
לא זוכר מי אמר את זה (וזאת כשלעצמה תעודת עניות לסטודנט למאסטר בקולנוע) אבל ישנה תיאוריה רווחת לפיה בסופה של צפייה בסרט, לא משנה איזה חותם הוא השאיר אצלנו, בסופו של דבר נזכור סצנה אחת, שתיים, מקסימום שלוש שילוו אותנו במשך שנים. לא נזכור את קווי העלילה, לא את התפתחות הדמות, גם לא תמיד את יחסי הגומלין בין הדמויות. סצנה אחת. זה הכל.
אז בשם תיאוריה זאת אני מתכבד להתחיל בלוג זה שיסקור כל שבוע סצנה אחת מסרט או סדרה כלשהו שנחקקה בזיכרוני.
לא תמיד תהיה זאת סצנה מסרט מופת או סרט שנחשב קלאסיקה וכולי אבל אני מעריך שמרבית הסרטים הם כאלו.
יאללה בואו נתחיל
הסצנה הראשונה היא לדעתי, ללא ספק אחת מהסצנות הגדולות בתולדות הקולנוע. מדובר בסצנת הדו קרב המשולש ב"טוב הרע והמכוער" זוהי סצנה ארוכה במיוחד הנמשכת כמעט 9 דקות תמימות וכוללת לא הרבה שוטים יחסית. זוהי ללא ספק סצנה גדולה מהחיים, אחת שמביאה יצירת מופת מוקפדת, מאופקת, ארוכה ומורכבת לקרשנדו מרשים, כזה שנדיר לראות בקולנוע. דו הקרב בין שלושת הטיפוסים הללו מסמל את שיאו של הסרט ובמידה רבה כל כולו של הסרט גלום בסצנה זאת. עבודת האיפור המדהימה בסרט ממחישה ללא מילים את יחסי הכוחות. זוהי גם הנקודה בה היוצרות מתהפכות, הטוב הופך לרע, המכוער הופך קורבן, והרע הולך לעולמו. אולי מה שהסרט הזה מנסה להגיד שאין ממש הבדל בין ההגדרות הללו. בכך הוא טורף את הקלפים לא רק לז'אנר המערבון הקלאסי שהיטיב להציב דמויות בצורה דיכוטומית וברורה ולהבדיל בין "טוב" ל"רע". אבל סרג'יו ליאונה, במאי איטלקי שצילם בספרד את רוב מערבוני הספגטי שלו, הוא מעיין משקיף מהצד המסוגל להתבונן וגם לבקר את החברה האמריקאית ותחלואיה בצורה מבריקה ויוצאת דופן. עם השנים סרט זה, כמו טרילוגיית הצלפים המפורסמת של ליאונה זכו למעמד איקוני של ממש, וקלינט איסטווד הפך לגיבור אמריקאי ולמבקר חריף ומבריק כשלעצמו של החברה האמריקאית ושל תהליכי קנוניזציה של דמויות אמריקאיות בתרבות הפופולרית. עצוב לראות את קלינט מגמגם ומסתבך עם עצמו בועידה הרפובליקנית לפני מספר ימים, אבל בשבילנו הוא תמיד ישאר בלונדי.....
http://www.youtube.com/watch?v=XP9cfQx2OZYהטוב הרע והמכוער סצנת סיום